החלטה בתיק בש"פ 3715/13

א.             ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (הנשיא י' כהן והשופטים א' הלמן וב' ארבל) מיום 19.5.13 בתפ"ח 30542-08-12, במסגרתה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, מייד לאחר שהוכרע דינו והורשע בהריגה. ביסוד הערר אירוע שבו קיפח אדם חייו בעקבות סכסוך שהתגלע על רקע של מה בכך. האישום היה ברצח, אך בית המשפט זיכה את העורר מאשמה זו והרשיע בהריגה.

רקע

ב.             להלן עיקרי הדברים: כנגד העורר הוגש ביום 30.8.12 כתב אישום (תפ"ח 30542-08-12) שייחס לו עבירות של רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 והחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק. כנטען בכתב האישום, ביום 11.8.12 בסמוך לשעה 1630, שעה שישב העורר עם שניים אחרים במסעדת אל עמל שבכפר שיבלי, הגיע לאכול במסעדה גם מוחמד מאמון שיבלי (להלן המנוח), שעמו היתה לעורר היכרות מוקדמת, יחד עם אדם נוסף. כנטען, משחלף המנוח על פני שולחנו של העורר (שניצב בכניסה למסעדה), שאל את העורר מדוע הוא נועץ בו מבטים, ובתגובה השיב לו העורר, כי הוא יסתכל להיכן שירצה. נטען, כי בעקבות חילופי הדברים הללו החלו השניים להתקוטט, וזאת ביוזמת המנוח, וחבריו של העורר הפרידו ביניהם. בכתב האישום נטען, כי הגם שהתגרה שככה, גמלה בלבו של העורר באותו שלב ההחלטה להמית את המנוח, בסכין מתקפלת שנשא עליו כל אותה עת. נטען, כי העורר שלף את סכינו, עבר את חברו שחצץ בינו לבין המנוח, ודקר את המנוח בחזהו מצד שמאל. נאמר כי מיד לאחר מכן ברח העורר מן המקום, וכי המנוח נפטר בבית החולים כתוצאה מן הדקירה. נאמר גם, כי בשלב מסוים ריסס המנוח גז מדמיע בעיניו של העורר. עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים (מ"ת 30561-08-12).

ג.              בית המשפט המחוזי (השופט אטרש) קבע ביום 18.10.12 קיומן של ראיות לכאורה לאשמת הרצח - ומשלא סבר כי בראיות לכאורה מתקיים סייג ההגנה העצמית, החליט שלא לשחרר לחלופה, נוכח המסוכנות הטבועה. על החלטה זו הוגש ביום 15.11.12 ערר. בהחלטה מיום 22.11.12 נדרש בית משפט זה (השופטת ברק-ארז) לשאלת כונת הקטילה - לעניין עבירת הרצח - שהוטלה בספק על ידי בא כוחו של העורר, וצוין כי בין אם מקימה התשתית הראייתית את יסודותיה של עבירת הרצח ובין אם את יסודותיה של עבירת הריגה, מעידה היא על מסוכנותו של העורר. עם זאת הוטעם, כי אין להתעלם מן הנסיבות שאפפו את האירוע, קרי, שהעורר הותקף על ידי המנוח, המידע שהיה בידו בדבר סכנה שאורבת לו והעובדה שמדובר בדקירה בודדת, וכן גילו הצעיר ועברו הפלילי המצומצם. משכך הורה בית המשפט על עריכת תסקיר.

ד.             לאחר שעיין בתסקיר ושמע את טיעוני הצדדים וכן נחקרו המפקחים שהוצעו לחלופת המעצר, אישר בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 26.12.12, שחרור למעצר בית מלא בבית אחותו של העורר בירושלים, בפיקוח ובאיזוק אלקטרוני.

ה.             ביום 2.1.13 הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר במעצרו של העורר עד תום ההליכים, נוכח היעדר אפשרות לבצע פיקוח אלקטרוני אפקטיבי בשכונת מגוריה של אחותו של המשיב במזרח ירושלים. אולם בהחלטתו מיום 20.1.13 קבע בית המשפט המחוזי, כי משאין קריסתו של תנאי זה בחלופת המעצר נעוצה בעורר, ונוכח קיומה של שורת תנאים מגבילים נוספים שנועדו לחזק את החלופה, ובהיעדר טענה לכך שהעורר הפר את תנאי מעצרו, ישוחרר העורר לחלופת המעצר בנתון להפקדת סכום כסף נוסף לעיבוי הבטוחות כנגד הפרת התנאים.

ו.              ביום 19.5.13 הכריע בית המשפט המחוזי את הדין בתיק העיקרי, בהכרעת דין מפורטת מפי הנשיא כהן. השורה התחתונה היא (פסקה 37) כי העורר זוכה מחמת הספק מעבירת הרצח והורשע בהריגה, וכן בהחזקת סכין שלא כדין (בשני מקרים). נאמר (פסקה 36) כי "הנאשם דקר את המנוח בסכין כשלא עומדת לו הגנת 'הגנה עצמית' או כל הגנה אחרת בפני אחריות פלילית. בנסיבות אלה, ברי כי הנאשם היה מודע למעשיו ולתוצאותיה האפשריות של דקירת אדם בסכין קטלנית". גזר הדין טרם ניתן.

ז.              מייד לאחר שהוכרע דינו של העורר, בו ביום, שבה המדינה וביקשה לעצרו עד תום ההליכים, בטענה כי משהורשע בהריגת המנוח, מוכחת מסוכנותו ואינה לכאורית עוד, וכן כי קיים חשש ממשי להימלטותו מן הדין. בא כוח העורר התנגד, דיונית ומהותית. בית המשפט המחוזי קבע, כי משאין העורר חוסה עוד תחת חזקת החפות, השתנתה נקודת האיזון בנסיבות בין חרותו לבין "האינטרס הציבורי, שלום הציבור, החשש להימלטות והמסוכנות אשר נגזרת היום מעצם הרשעתו, במכלול הנ"ל", והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו.

הערר והדיון

ח.             מכאן הערר הנוכחי, בו נתבקש שחרורו של המשיב בשנית לחלופת המעצר. נטען בעיקר, כי משקבע בית המשפט העליון, שניתן לאיין את מסוכנותו של העורר באמצעות החלופה שנבחנה הן על ידי שירות המבחן הן על ידי בית המשפט המחוזי, שגה האחרון בקבלו את בקשתה החוזרת של המשיבה לעצרו עד תום ההליכים; וזאת ביתר שאת, נוכח גילו הצעיר של העורר והיעדר קיומו של עבר פלילי לחובתו. בדיון בפנינו מיום 28.5.13 טען בא כוחו של העורר, כי משנקבע כי ניתן להשיג את תנאי המעצר בחלופה פוגענית פחות מאשר מעצר, עומדת החלטה זו בעינה לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996 עד למתן פסק דין - קרי, צירופם של הכרעת הדין וגזר הדין שניהם. לשיטתו אין בחוק המעצרים הסמכה מפורשת לעצור אדם ששוחרר ממעצר עד תום ההליכים, בתקופה שבין הכרעת הדין לגזר הדין, ובהיעדרה אין מעצרו של העורר חוקי. הוטעם, כי אין לערב בדיון במעצר שיקולי ענישה, ומשכך אין להביא בחשבון את עונש המאסר הצפוי בגין הרשעתו של העורר; וזאת, אף שמדובר בעבירה חמורה. לשיטת העורר, טענת החשש להימלטות היא טענה בעלמא. עוד טען הסניגור, כי יעמוד גם בערעור שיוגש בהמשך על טענתו בדבר הגנה עצמית. בא כוחה של המשיבה נדרש בעיקר לעניין החשש הגובר מפני הימלטות העורר מן הדין בעקבות הרשעתו.

הכרעה

ט.             לאחר העיון אין בידי להיעתר לערר. הסוגיה בה עסקינן אינה חדשה. היא עולה מדי פעם במקרים חריגים שבהם חש בית המשפט הדיוני בהכריעו את הדין לשבט, הגם שטרם נגזר דינו של הנאשם, כי יש מקום למעצר, לבקשת התביעה. זאת - אם בשל המסוכנות והחשש לבטחון הציבור העולים בעליל ביתר שאת מן ההרשעה גם אם היו קיימים אף לפני כן, שכן עתה אבדה חזקת החפות, ואם בשל החשש להימלטות, או במכלול יחדיו, כפי שנקבע בענייננו בבית המשפט קמא.

י.              עוד בטרם חוק המעצרים נדרש לכך השופט (כתארו אז) ברק בב"ש 95/79 ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2)  673 (1979), בפרשה של העלבה ואיום ומעצר לאחר הרשעה. נקבע שם, כי אכן יתכן שהמציאות המשפטית החדשה בתיק, של אבדן חזקת החפות, יצרה סיכונים חדשים, אך "שקילה חדשה זו, צריכה להיעשות במסגרת שיקולי מעצר, והיא צריכה להיות קשורה בסוגיית המעצר, ואין לערבבה בנימוקים הקשורים להטלת עונשו של המבקש, שהרי לשם כך דרוש ונחוץ תסקיר של קצין מבחן", באותו מקרה שוחרר העורר בערובה. לימים, בבש"פ 5/95 פלוני נ' מדינת ישראל (1995), ציין השופט (כתארו אז) אור, כי דרך המלך להגשת בקשה לעיון חוזר במעצר היא בכתב, וכי ההרשעה היא אחד השיקולים, אף ששיקול נכבד, בהכרעה על מעצר בשלב שלאחר הכרעת הדין, קרי - אין היא חזות הכל ויש להידרש לכך לא כמקדמה על חשבון העונש; אך באותו מקרה אושר המעצר בשל חשש להתנהגות אלימה של העורר כלפי משפחתו לאחר ההרשעה. לאחר חקיקתו של חוק המעצרים, בבש"פ 531/98 ארד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 925 (1998), נדרש לכך השופט י' גולדברג, שתיאר את הסיטואציה כחריגה, ובעקבות אסמכתאות סבר כי אמנם לא נגרם עיוות דין מעצם השמעתה של בקשת המעצר בעל פה (כמו בענייננו), אך על העילות למעצר להיות מדיני המעצרים, ובאותו מקרה הוחלט על חלופה. הנושא עלה בפני זה מכבר בבש"פ 678/05 צרפתי נ' מדינת ישראל (2005), והוטעם אף שם כי "השיקולים באשר למעצר לאחר הרשעה ובטרם גזר דין הם ביסודם כשיקולים שקדמו לכך, אלא שלהרשעה תוספת משקל בעריכת האיזונים". התלבטתי באותו מקרה, בדומה לענייננו, כיון שהעורר היה משוחרר לחלופה עד להרשעה, לא עבר עבירות ולא נמלט, והוספתי (פסקה ט(3)), כי "תיתכן טענה כי בית המשפט קמא יכול היה גם להחליט אחרת, אך גם כי יכול היה לגזור את דינו של העורר באותו יום..."; ועם זאת, נפסק כי הוסר בהרשעה הספק בקשר למסוכנות, ונשתנתה נקודת האיזון באשר להימלטות. עוד ראו החלטת השופטת (כתארה אז) ביניש בבש"פ 1079/05 גברילוב נ' מדינת ישראל (2005)).

יא.           לעניין הסמכות איני רואה מקום להאריך דברים, ויש לראות סיטואציה זאת, של בקשת מעצר עם הכרעת הדין, בהמשך לפסיקה הקיימת, כסוג של עיון חוזר בגדרי סעיף 52 לחוק המעצרים, הטעון פניה לבית המשפט, על-ידי תובע, בעילת שינוי נסיבות עקב ההרשעה; וכמובן אין מדובר עוד בהכרח ב"שופט מעצרים", שהרי פג  החשש של היחשפות המותב העיקרי לראיות התיק שהוגשו לצורך המעצר, חשש העומד ביסוד ההפרדה הנהוגה.

יב.           לא למותר לציין כי בפרשיות פלוני, צרפתי וגברילוב היה מדובר בעבירות אלימות חמורות. ובהן אושר המעצר, ואילו בפרשיות וייצמן וארד היה המדובר בעבירות בדרגה פחותה מזה, ושם הופעל "מסלול שחרור". לטעמי אולי אומר הדבר דרשני.

יג.            בנידון דידן הועלתה הבקשה בעל פה, ולטעמי הדרך הראויה היתה - לתשומת לב הפרקליטות - להגיש בקשה מראש בכתב, משהודע לתביעה מועד הכרעת הדין, וזאת כמובן לקראת אפשרות של הרשעה ומתוך זהירות; אמנם, הפרקליטות הודיעה מראש לבא כוח העורר על כוונתה לבקש מעצר, ועל כן היה בידו לטעון כנדרש, כפי שגם עשה כידו הטובה, והפגם רופא איפוא. ואולם, רשויות המדינה צריך שינהגו "על פי הספר", וראוי שיוצאו הנחיות מתאימות.

יד.           לגופו של הערר ולאחר ששקלתי את עמדות הצדדים: עסקינן בעבירת המתה, שבה אמנם נתקבלה הטענה שלא הוכחה כוונת הקטילה ועל כן הומרה מרצח להריגה, אך נדחו טענות הגנה מסוג הגנה עצמית. ברי כי מדובר בהכרעה בעלת חומרה. בלא שאביע כמובן דעה באשר לגזר הדין, ממקמת ההרשעה כפי שהיא את העורר, שחזקת חפותו אבדה, בדרגת מסוכנות גבוהה; והצפי לכאורה לשנות מאסר לא מעטות עלול לעורר חשש הימלטות, אף שלא היו הפרות של מעצר הבית. לא ראיתי איפוא בנסיבות אלה מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי למעצר, שנומקה מפורשות בעילות מתחום המעצרים כאמור מעלה. אינני נעתר איפוא לערר.     

ניתנה היום, כ"א בסיון תשע"ג (30.5.2013).